בפוסט הקודם נפרדנו מניו יורק על מנת להתחיל לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. כדי לעשות זאת שכרנו רכב של 7 מקומות, מיני ואן קרייזלר כסוף. אם יש משהו חשוב שלמדנו מטיולנו הקודמים הוא שרכב גדול זה must .הנוסחה היא על כל ילד 5מקומות פנויים, ככל שגיל הילד עולה יש להכפיל את המספר שהתקבל בפאי בריבוע.מה שמביא אותנו בערך לגודל של אוטובוס.אזהרה: גם בחישוב המדויק הנ"ל אין שום gurntee לשקט ממריבות ולכן הסתפקנו במיני ואן. מה רבה היתה שמחתם של הילדים שהסתבר שיש מקומות לטעינת הניידים ליד כל אחד מהמושבים.
וכך מאורגנים מסודרים התחלנו את דרכנו לcape cod. על מנת שהדרך לא תהיה ארוכה מדי, החלטנו לעצור במוזיאון הצוללות בגרוטון, בערך שעתיים מניו יורק. הדרך מהר מאוד משתנה והנוף האורבאני מתחלף לירוק כשכל בית שאנו חולפים לידו יפה יותר מקודמו.
תוך כדי הנסיעה אנחנו רואים שלטים כי בעיר הקרובה,אליה אנו מגיעים עוד מעט מתקיים פסטיבל רוק. מאחר וזה גם סוף שבוע וגם קיץ יש המון אירועים כיפים ואנחנו מחליטים לחתוך לכיוון הפסטיבל. וכך מצאנו את עצמנו מרקדים קלות ושרים רוק שנות ה 80 עם להקת פיקוד צפון של חיל הנחתים האמריקאי ב west haven. כמובן שהיה זה מופע חימום לקראת המופע המרכזי שהתקיים בשמונה וחצי אך גשם זלעפות שהחל לרדת הבריח אותנו לרכב במטרה למצוא מקום לינה ללילה,שכן לגרוטון כבר לא נגיע היום.וכך מצאנו עצמנו במלון סוויטות נחמד, ששייך לרשת הילטון במרחק של 20 דקות נסיעה משם.
בבוקר לאחר שהילדים נהנו מפינוקי המלון (בריכה, ג'קוזי, קימה מאוחרת) יצאנו לכיוון גרוטון.את הנסיעה ערכנו בכביש המהיר ולצורך הניווט נעזרנו גם ב Google maps וגם בתוכנת ניווט off line בשם here, שהוכיחה עצמה במקומות בהן לא היתה כלל קליטה. נוסעים מייל אחרי מייל, עוברים יציאה אחרי יציאה כשעלינו להגיע ליציאה מספר 35.ביציאה 24 בערך עומרי אומרת לנו: "אמא אני כבר לא יכולה יותר להתאפק,תעצרו לי אני חייבת פיפי".איך אפשר לעצור על כביש מהיר? בין יציאה 24 ל 30 אנחנו מחפשים rest area ולא מוצאים אפילו אחד לרפואה.(עכשיו אני מבינה ממי למדו היזמים של כביש 6).אני אומרת לגיא, אין ברירה ,נרד ביציאה הבאה ונעצור במרכז הקניות שיש בצמוד לכל יציאה ואז נעלה שוב.
אך גם היציאה הזו מתגלה כמבחן איפוק לשלפוחית של עומרי שכן הפלא ופלא,אין שום מרכז קניות ביציאה. אנחנו מחליטים להמשיך קצת בכביש כאשר שלט נחמד תופס את עיניי: the pond. מחליטים לנסוע לכיוון ,בטוח יש שם שירותים.הדרך מתפתלת בינות עצים גבוהים,ירוקים ובין בתים כפריים יפהפיים כשלפתע מתגלה לנו אגם מקסים,חול, סירות.פשוט גן עדן אמיתי. ברור שמחליטים לעצור.ואוו, ואיזו עצירה זו היתה.כל כך נהנו, תחושת רווחה אמיתית (מכל הבחינות).
כאשר השמיים החלו להאפיר הבנו שזה הזמן לזוז.החלטנו לוותר על גרוטון ולהמשיך ישירות לקייפ קוד.בינתיים השמיים האפירו עוד יותר וגשם החל לרדת. עצרנו לאכול בדיינר נחמד, ממנו גם ניסינו לאתר מלון פנוי בקייפ.לצערנו ללא הצלחה כלל. מסתבר שבסוף השבוע הזה התקיימו שני אירועים ענקיים באזור ויחד עם חופשת הקייץ לא השאירו חדר אחד פנוי. לבסוף דרך המסעדה הצלחנו להגיע למלון דרכים קטן,כרבע שעה נסיעה חזור מהמקום אליו הגענו. הלילה נישן פה!!!
וכך בשעת לילה מאוחרת ובגשם שוטף נכנסנו ל budget inn,לא לפני שפקיד הקבלה ההודי,שוחח איתנו בהתלהבות על רופא המשפחה הישראלי שלו מבלי לקלוט את הפיהוקים והעייפות שהשתלטה עלינו.
אז מה הלאה? Cape Cod out, Boston in!!!
וכך מאורגנים מסודרים התחלנו את דרכנו לcape cod. על מנת שהדרך לא תהיה ארוכה מדי, החלטנו לעצור במוזיאון הצוללות בגרוטון, בערך שעתיים מניו יורק. הדרך מהר מאוד משתנה והנוף האורבאני מתחלף לירוק כשכל בית שאנו חולפים לידו יפה יותר מקודמו.
תוך כדי הנסיעה אנחנו רואים שלטים כי בעיר הקרובה,אליה אנו מגיעים עוד מעט מתקיים פסטיבל רוק. מאחר וזה גם סוף שבוע וגם קיץ יש המון אירועים כיפים ואנחנו מחליטים לחתוך לכיוון הפסטיבל. וכך מצאנו את עצמנו מרקדים קלות ושרים רוק שנות ה 80 עם להקת פיקוד צפון של חיל הנחתים האמריקאי ב west haven. כמובן שהיה זה מופע חימום לקראת המופע המרכזי שהתקיים בשמונה וחצי אך גשם זלעפות שהחל לרדת הבריח אותנו לרכב במטרה למצוא מקום לינה ללילה,שכן לגרוטון כבר לא נגיע היום.וכך מצאנו עצמנו במלון סוויטות נחמד, ששייך לרשת הילטון במרחק של 20 דקות נסיעה משם.
בבוקר לאחר שהילדים נהנו מפינוקי המלון (בריכה, ג'קוזי, קימה מאוחרת) יצאנו לכיוון גרוטון.את הנסיעה ערכנו בכביש המהיר ולצורך הניווט נעזרנו גם ב Google maps וגם בתוכנת ניווט off line בשם here, שהוכיחה עצמה במקומות בהן לא היתה כלל קליטה. נוסעים מייל אחרי מייל, עוברים יציאה אחרי יציאה כשעלינו להגיע ליציאה מספר 35.ביציאה 24 בערך עומרי אומרת לנו: "אמא אני כבר לא יכולה יותר להתאפק,תעצרו לי אני חייבת פיפי".איך אפשר לעצור על כביש מהיר? בין יציאה 24 ל 30 אנחנו מחפשים rest area ולא מוצאים אפילו אחד לרפואה.(עכשיו אני מבינה ממי למדו היזמים של כביש 6).אני אומרת לגיא, אין ברירה ,נרד ביציאה הבאה ונעצור במרכז הקניות שיש בצמוד לכל יציאה ואז נעלה שוב.
אך גם היציאה הזו מתגלה כמבחן איפוק לשלפוחית של עומרי שכן הפלא ופלא,אין שום מרכז קניות ביציאה. אנחנו מחליטים להמשיך קצת בכביש כאשר שלט נחמד תופס את עיניי: the pond. מחליטים לנסוע לכיוון ,בטוח יש שם שירותים.הדרך מתפתלת בינות עצים גבוהים,ירוקים ובין בתים כפריים יפהפיים כשלפתע מתגלה לנו אגם מקסים,חול, סירות.פשוט גן עדן אמיתי. ברור שמחליטים לעצור.ואוו, ואיזו עצירה זו היתה.כל כך נהנו, תחושת רווחה אמיתית (מכל הבחינות).
כאשר השמיים החלו להאפיר הבנו שזה הזמן לזוז.החלטנו לוותר על גרוטון ולהמשיך ישירות לקייפ קוד.בינתיים השמיים האפירו עוד יותר וגשם החל לרדת. עצרנו לאכול בדיינר נחמד, ממנו גם ניסינו לאתר מלון פנוי בקייפ.לצערנו ללא הצלחה כלל. מסתבר שבסוף השבוע הזה התקיימו שני אירועים ענקיים באזור ויחד עם חופשת הקייץ לא השאירו חדר אחד פנוי. לבסוף דרך המסעדה הצלחנו להגיע למלון דרכים קטן,כרבע שעה נסיעה חזור מהמקום אליו הגענו. הלילה נישן פה!!!
וכך בשעת לילה מאוחרת ובגשם שוטף נכנסנו ל budget inn,לא לפני שפקיד הקבלה ההודי,שוחח איתנו בהתלהבות על רופא המשפחה הישראלי שלו מבלי לקלוט את הפיהוקים והעייפות שהשתלטה עלינו.
אז מה הלאה? Cape Cod out, Boston in!!!
וואאווו אמריקה. איזה כיףףףףף
השבמחקקשה להיפרד מהמסלול שנקבע ושהרבה מחשבה ותכנון הושקעו בבנייתו. יפה שהצלחתם. גם מניסיוננו, השינויים הקטנים שעושים באופן ספונטני הופכים להיות מהחוויות היותר משמעותיות שזוכרים ומתענגים עליהם ביחד.
השבמחקתיהנו בבוסטון.