אמא, מה קורה כשנופלות פה קטיושות?

"אני חושב שפנסילבניה אפילו יפה יותר מורמונט", אפיק אומר תוך כדי נעיצת מבט מהחלון ובהייה בלתי נגמרת בנוף המשגע.

שדות טבק

"לי זה ממש מזכיר את החיים במושב" אני עונה.הטרקטור ליד הבית, השדות, המשק.

אז נכון שכאן קוראים לזה חווה והכל נמדד באקרים של שטח חקלאי, ונכון שאצלנו מגדלים אבוקדו, וחומוס או כותנה ולא טבק.ובכל זאת חקלאי הוא חקלאי.

תשאלו כל מי שגדל במושב או קיבוץ וזכה לקום מוקדם בבוקר לקטיף או חליבה והוא יאמר לכם שיש משהו בדבריי. זה מזיז לנו את שריר הרגש, דואג להזכיר לנו את החיבור לאדמה.

"כל כך יפה פה, אבל אמא, מה קורה כשנופלות פה קטיושות? כשנופלים עליהם טילים?" שואלות אותי הבנות.
אני נחנקת לרגע.למה ילדים ישראלים צריכים בכלל לעלות על דעתם שאלות כאלו?
גיא, עונה להן :בנות אנחנו בפנסילבניה, מרכז ארצות הברית.פה אין קטיושות.
 ?Simple answer to a simple question

בפנסילבניה ריכוז גבוה של בני האמיש
קבוצה המאמינה בנצרות, בביצוע מעשים טובים ובכך שאנו טובים מיסודנו.
לא תראו בפוסט צילומים שלהם כיוון שהם מתנגדים לכך שיצלמו אותם.

הקהילה הזו מאמינה בכך שהחיים המודרנים אינם תורמים לנו כקהילה ואפילו מזיקים.לכן, הם קבעו מספר כללים מחייבים.למשל בן כת האמיש לא נוהג ברכב, בדרכים תראו עגלות רתומות לסוסים או אופניים ללא פדלים שנראות יותר כמו קורקינט.
 בן כת האמיש מייצר את האנרגיה שלו בעצמו,  בחצר של חוות אמישים תמיד יהיה מיכל גז פרופאן שאיתו מחממים, מבשלים, חיים.
בני כת האמיש לא הולכים לכנסייה.יש להם כנסייה ניידת רתומה לסוס ועגלה והיא זו שמגיעה לאנשים.
בני כת האמיש לומדים כולם בכיתה אחת מגיל 6 עד 14 וזהו. אין תיכון, אין קולג', אין אוניברסיטה.
בני כת האמיש ערבים זה לזה.אם צריך לבנות בית , כווווולם מתגייסים.אם מישהו נפטר כווולם מגיעים.
כולם לבושים ומסורקים בדיוק אותו הדבר.

מסכנים, זו המחשבה הראשונה שעוברת בראש. להישאר תקועים כך מאחור, בלי טכנולוגיה ובלי אביזרים שהופכים את החיים להרבה יותר פשוטים.

מסתבר, שבעשרים שנה האחרונות, הקהילה הזו הכפילה את עצמה ולא רק בגלל הריבוי הטבעי.
קודם כל בשל הזכות לבחור. עם הגיעו של נער לגיל 16 ועד היותו בן 18 הוא עובר לגור במקום שמאפשר לו לחוות את החיים המודרנים בדיוק כפי שאנו חיים אותם ורק לאחר מכן לקבל את ההחלטה הגורלית:להשאר חלק מהקהילה בלב שלם ומלא או לצאת ממנה.

החשיפה לאמישים עוררה בקרב המשפחה שאלות מענינות ודיונים מסקרנים שרק נסיעה ושהייה ממושכת יחד יכולים להביא. למשל ההשוואה לדתיים החרדים,למשל המודרניזצייה, חדירת הטכנולוגיה.
מבחינתי זהו הערך האמיתי של טיול מהסוג הזה.

יצא לי פוסט קצת פילוסופי...

אז לאיזון פנסילבניה הייתה גם מפעל לשוקולד וסדנת טעימות (להתבונן, להריח, לשמוע את צליל שבירת הקוביה, לתת לקובייה להתמוסס על הלשון).

ככה טועמים שוקולד

ופארק רכבות ולונה פארק מהמפחידים שחוויתי. לא מאמינה עד רגע זה שהילדים הצליחו לשכנע אותי לעלות איתם, צרחתי עד לב השמיים, בטוחה שהילדים  נהיו חירשים ממני.

בחלק הזה של הפארק הלב שלי עמד

ומוזיאון יפהפה לזכוכית בדרך לשם (אופס, זכוכית, חשבנו להשאיר את אפיק בחוץ, מסוכן מדי בשבילו).

מוזיאון הזכוכית, משתתפות בסדנאות

אנחנו בדרך לוושינגטון, הסטוריה וממשל מחכים לנו.