אחד הדברים שצריך להבין, לקלוט לאט לאט ובסוף גם להפנים זה שעם שלושה מתבגרים יציאה מהמלון בשעה 07:30 היא מחוץ לטולרנס. 08:00 הם רק מתהפכים לצד השני, 08:30 מקטרים שאני פותחת לרווחה חלון על מנת להכניס קצת אור שמש שיאיר את הפנים הרכות והזכות, ורק ברבע לתשע בערך אחרי שהפתיל שלי מתקצר והווליום של ה"בוקר טוב,חמודים" עולה כמה אוקטבות,מתחילה התנועה לכיוון המקלחת.
מה שאומר, במקרה הטוב אנחנו בעשר בבוקר מתחילים בתנועה.
מהפוסטים הקודמים נשמע שהכל תמיד אידיליה, אבל כמו במשפחות הכי טובות גם אצלנו יש לפעמים חיכוכים ומריבות.
ולכן בשעה עשר ודקה, אחד משלושת המתבגרים יצעק:"אני לא מאחורה", והשניה תענה לו:"אבל אני הייתי אתמול", והשלישית תוסיף אש למדורה: "הייתי שלוש שעות,עשרים דקות ו 35 שניות ואתם הייתם רק שלוש שעות,עשרים דקות ו10 שניות, זה לא הוגן!!!".
אחרי שמצליחים להגיע לפשרה, וסוף סוף הציוד ברכב, ומתחילים לנסוע מגיע הגל הנוסף:"אני מטעינה באוטו", אומרת מתבגרת אחת, והשנייה עונה לה: "אבל לי יש רק 9% בסוללה", והשלישי מוסיף, "תטעינו במלון אני צריך למצלמה", וגם אני פה דואגת לאינטרסים שלי:"קודם כל מטעינים את הטלפון שלי כי ממנו אנחנו מנווטים ואת הi pad כדי שאוכל לכתוב בבלוג".
ההמולה הזו יכולה להמשך עוד כמה מיילים טובים (1 מייל =1.6 קילומטר) עד שתחול רגיעה כלשהי וכמו רוח היא מסוגלת לחזור על עצמה בוריאציות ובטונים שונים כמה פעמים במהלך הנסיעה.
לא משנה כמה נגיד" אולי תפסיקו, אנחנו צריכים להיות מרוכזים", עד שלא מגיעה לפעמים איזו גערה, השקט המבורך לא מגיע.
וכך יצא שעזבנו את לנקסטר, המחוז העיקרי בו יושבים בני האמיש רק בסביבות חמש אחר הצהריים כאשר מאחורינו יום רב פעילות שהחל כרגיל רק בסביבות עשר ולפנינו נסיעה של שעתיים וחצי לאחת מערי הלווין שסביב וושינגטון הבירה.
ביני ובין גיא יש הסכם לא פורמלי מי נוהג איפה.גיא נוהג בכבישים הצדדיים הנופיים שהם רגועים יותר ולכן נעימים לו ואני אוהבת לשבת לצידו ולגמוע את הנופים והמראות ובתמורה נוהגת בכבישים המהירים והבין מדינתיים. לכן בסביבות שבע אחרי שכולם עוד אכלו משהו ועשינו מנוחת שירותים התחלפנו בנהיגה.
כרגיל, רעש והמולה, קצת ויכוחים ומריבות."חבר'ה עוד שעה וחצי, תנו לאמא לנהוג בשקט"
השמש כבר שקעה והחושך ירד והכביש כבר הפך להיות בן 5 מסלולים עמוסים ברכבים, אופנועים, משאיות ענקיות ויציאות שונות ומרובות מימין ומשמאל כאשר זה התחיל:
ללא כל התרעה ובבת אחת מופע אורקולי של ברקים פילח את השמיים מלווה בסערת גשמים איומה. הגשם ניתך בכל עוזו שלרגעים חשבתי הנה עוד רגע הוא שובר את זגוגית הרכב.התנועה בבת אחת עברה משעטה לזחילה.
אחזתי בהגה כל כך חזק, מבטי לפנים, רואה אולי מטר בודד קדימה ומנסה לזהות את אורות המכונית שלפניי מקווה שלא עברתי בטעות נתיב ובעוד רגע תמחץ אותנו איזו משאית.
פתאום נהיה שקט באוטו. הקול היחיד שנשמע היה קולו האדיר של המבול מבחוץ וקולו הרגוע של גיא מבפנים מנווט ומעודד :"עוד מספר מיילים, עוד כמה דקות וזהו". לא מריבות,לא ויכוחים, לא טרוניות, שקט אמיתי (כמו בסיפור הבית של יעל).
מייל אחרי מייל, דקה רודפת דקה. אחרי שלוש שעות נהיגה מהמפחידות שעברתי , הרמתי את בלם היד בשער המלון, העברתי ל parking והורדתי ידיים מההגה כשאנחת רווחה נמלטת מפי: "הגענו חמודים".
השקט הרועם הפך למחיאות כפיים. "כל הכבוד אמא שהבאת אותנו לוושינגטון בשלום!!!"
והפעם בוושינגטון פינת ההמלצות:
1. המלונות בעיר עצמה מאוד יקרים ולכן עדיף למצוא מלון באחת מערי הלווין,שקרוב לרכבת התחתית.
2. אחרי שמבינים את שיטת הכרטוס ברכבת התחתית וקונים כרטיסים נהנים מתחנות יפות, נקיות והכי חשוב ממוזגות (יש לניו יורק מה ללמוד).
3. יש המון מה לראות והמרחקים בין אתר אחד לשני עצומים.קחו סיור באוטובוס קומותיים עם הסברים ואפשרויות לרדת באתרים השונים.זה נוח, מקל על ההתמצאות ומאפשר להחליט מה רוצים לראות יותר לעומק.
4.אל תותרו על סיור בארלינגטון, בית הקברות הצבאי, שם קבורים ראשי האומה האמריקאית ויותר מ מארבע מאות אלף חיילים אמריקאים. החיים קצרים ומקודשים זו התחושה שיצאתי משם.
5. לכו לראות כיצד מייצרים דולרים במכון להדפסת דולרים (800,000$ ביום).לרובינו זו תהיה הפעם היחידה בה נהיה כל כך קרובים למליון דולר.
6. אל תותרו על מוזיאונים אבל תזכרו שאי אפשר הכל ומשהו כנראה יישאר לפעם הבאה (אצלנו זה יהיה מוזיאון הריגול למשל).
7.ותזכרו שלהיות נשיא ארצות הברית זה ממש מסוכן (ארבעה מהם נרצחו במהלך כהונתם).
אחרי שלושה ימים עירוניים לחלוטין הטבע חוזר לקרוא לנו והפעם בגדול.
על כךבפוסט הבא.
מה שאומר, במקרה הטוב אנחנו בעשר בבוקר מתחילים בתנועה.
מהפוסטים הקודמים נשמע שהכל תמיד אידיליה, אבל כמו במשפחות הכי טובות גם אצלנו יש לפעמים חיכוכים ומריבות.
ולכן בשעה עשר ודקה, אחד משלושת המתבגרים יצעק:"אני לא מאחורה", והשניה תענה לו:"אבל אני הייתי אתמול", והשלישית תוסיף אש למדורה: "הייתי שלוש שעות,עשרים דקות ו 35 שניות ואתם הייתם רק שלוש שעות,עשרים דקות ו10 שניות, זה לא הוגן!!!".
אחרי שמצליחים להגיע לפשרה, וסוף סוף הציוד ברכב, ומתחילים לנסוע מגיע הגל הנוסף:"אני מטעינה באוטו", אומרת מתבגרת אחת, והשנייה עונה לה: "אבל לי יש רק 9% בסוללה", והשלישי מוסיף, "תטעינו במלון אני צריך למצלמה", וגם אני פה דואגת לאינטרסים שלי:"קודם כל מטעינים את הטלפון שלי כי ממנו אנחנו מנווטים ואת הi pad כדי שאוכל לכתוב בבלוג".
ההמולה הזו יכולה להמשך עוד כמה מיילים טובים (1 מייל =1.6 קילומטר) עד שתחול רגיעה כלשהי וכמו רוח היא מסוגלת לחזור על עצמה בוריאציות ובטונים שונים כמה פעמים במהלך הנסיעה.
לא משנה כמה נגיד" אולי תפסיקו, אנחנו צריכים להיות מרוכזים", עד שלא מגיעה לפעמים איזו גערה, השקט המבורך לא מגיע.
וכך יצא שעזבנו את לנקסטר, המחוז העיקרי בו יושבים בני האמיש רק בסביבות חמש אחר הצהריים כאשר מאחורינו יום רב פעילות שהחל כרגיל רק בסביבות עשר ולפנינו נסיעה של שעתיים וחצי לאחת מערי הלווין שסביב וושינגטון הבירה.
ביני ובין גיא יש הסכם לא פורמלי מי נוהג איפה.גיא נוהג בכבישים הצדדיים הנופיים שהם רגועים יותר ולכן נעימים לו ואני אוהבת לשבת לצידו ולגמוע את הנופים והמראות ובתמורה נוהגת בכבישים המהירים והבין מדינתיים. לכן בסביבות שבע אחרי שכולם עוד אכלו משהו ועשינו מנוחת שירותים התחלפנו בנהיגה.
כרגיל, רעש והמולה, קצת ויכוחים ומריבות."חבר'ה עוד שעה וחצי, תנו לאמא לנהוג בשקט"
השמש כבר שקעה והחושך ירד והכביש כבר הפך להיות בן 5 מסלולים עמוסים ברכבים, אופנועים, משאיות ענקיות ויציאות שונות ומרובות מימין ומשמאל כאשר זה התחיל:
ללא כל התרעה ובבת אחת מופע אורקולי של ברקים פילח את השמיים מלווה בסערת גשמים איומה. הגשם ניתך בכל עוזו שלרגעים חשבתי הנה עוד רגע הוא שובר את זגוגית הרכב.התנועה בבת אחת עברה משעטה לזחילה.
אחזתי בהגה כל כך חזק, מבטי לפנים, רואה אולי מטר בודד קדימה ומנסה לזהות את אורות המכונית שלפניי מקווה שלא עברתי בטעות נתיב ובעוד רגע תמחץ אותנו איזו משאית.
פתאום נהיה שקט באוטו. הקול היחיד שנשמע היה קולו האדיר של המבול מבחוץ וקולו הרגוע של גיא מבפנים מנווט ומעודד :"עוד מספר מיילים, עוד כמה דקות וזהו". לא מריבות,לא ויכוחים, לא טרוניות, שקט אמיתי (כמו בסיפור הבית של יעל).
מייל אחרי מייל, דקה רודפת דקה. אחרי שלוש שעות נהיגה מהמפחידות שעברתי , הרמתי את בלם היד בשער המלון, העברתי ל parking והורדתי ידיים מההגה כשאנחת רווחה נמלטת מפי: "הגענו חמודים".
השקט הרועם הפך למחיאות כפיים. "כל הכבוד אמא שהבאת אותנו לוושינגטון בשלום!!!"
והפעם בוושינגטון פינת ההמלצות:
1. המלונות בעיר עצמה מאוד יקרים ולכן עדיף למצוא מלון באחת מערי הלווין,שקרוב לרכבת התחתית.
2. אחרי שמבינים את שיטת הכרטוס ברכבת התחתית וקונים כרטיסים נהנים מתחנות יפות, נקיות והכי חשוב ממוזגות (יש לניו יורק מה ללמוד).
3. יש המון מה לראות והמרחקים בין אתר אחד לשני עצומים.קחו סיור באוטובוס קומותיים עם הסברים ואפשרויות לרדת באתרים השונים.זה נוח, מקל על ההתמצאות ומאפשר להחליט מה רוצים לראות יותר לעומק.
 |
| באוטובוס קומותיים |
4.אל תותרו על סיור בארלינגטון, בית הקברות הצבאי, שם קבורים ראשי האומה האמריקאית ויותר מ מארבע מאות אלף חיילים אמריקאים. החיים קצרים ומקודשים זו התחושה שיצאתי משם.
5. לכו לראות כיצד מייצרים דולרים במכון להדפסת דולרים (800,000$ ביום).לרובינו זו תהיה הפעם היחידה בה נהיה כל כך קרובים למליון דולר.
 |
| אם נניח שטרות של 100$ אחד על השני הגובה של ערבה שווה כמעט ל 1,500,000$ |
 |
| אמיתי לגמרי, בתיבה מיליון דולר בשטרות של 10$ |
6. אל תותרו על מוזיאונים אבל תזכרו שאי אפשר הכל ומשהו כנראה יישאר לפעם הבאה (אצלנו זה יהיה מוזיאון הריגול למשל).
7.ותזכרו שלהיות נשיא ארצות הברית זה ממש מסוכן (ארבעה מהם נרצחו במהלך כהונתם).
 |
| הבית הלבן |
אחרי שלושה ימים עירוניים לחלוטין הטבע חוזר לקרוא לנו והפעם בגדול.
על כךבפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה