אל הדרום החם

אנחנו בדרך לפלורידה שם אמור להסתיים טיולינו.אבל אני לא מוותרת על על עוד קצת הסטוריה אמריקאית ואנחנו מחליטים לנסוע דרך קו החוף וערי הדרום צ'רלסטון וסוואנה. מהערים האלו היה רוב יבוא העבדים לאמריקה על מנת לעבוד בחוות הענק , חוות של אורז וכותנה.
כשאנחנו חושבים על חווה ישר עולה במוחינו השיר Old Mc Donald has a farm... ואנחנו מתארים לעצמנו פרה נחמדה, כבשה וכמה ברווזים.
אז תשכחו מזה, מדובר על שטחים ענקיים של ביצות, רדופי יתושים וקדחת בהם היה על אותם עבדים לייצר שוחות לזריעת האורז.
ובתוך הביצות האלו שוחים להם קרוקודולים אימתניים רק מחכים שמישהו יזוז על מנת לנגוס לו ברגל ולמשוך למעבה הביצה.
גיליתי על עצמי שאם עד עכשיו פחדתי מג'וקים, קרוקודילים מפחידים אותי הרבה יותר.יש משהו ביכולת שלהם להסתתר מתחת לפני המים, קרוב לגדה, כשרק העיניים המעוותות שלהם מציצות, לגרום לתחושת הפחד לזלוג אצלך במורד העורף.
ומאחר שכל פלורידה היא נחלים וביצות, ועשב נמוך התחושה היא שבכל רגע יכול לצאת קרוקודיל רעב ולהנות מבשר טרי, שבמקרה הוא הבשר שלך.

אני עוד יכולה להחליט שאני לא מתקרבת לאותה ביצה, אבל מה יכלו לעשות אותם עבדים מסכנים שמצאת החמה עד צאת הנשמה עבדו באותן ביצות?

המשכנו לפלורידה כשברקע כל הזמן ערוץ מזג האוויר.
מסתבר ש 11 שנים לא היה הוריקן באזור ועכשיו הנה זה מגיע.
למזלנו הרב, רוב הבלגן עבר קצת צפונית לנו ואנחנו נהננו מיומיים באורלנדו ובפארקי השעשועים שבה ללא תורים בכלל!!!!

זהו, אנחנו במיאמי לשלושה ימים אחרונים של שמש וים.
אם היה לנו זמן היה אפשר לבלות במדינה הזו עוד שבועיים לפחות.
לדעתי פשוט חוטאים לה כשמייחסים לה רק פארקים, רכבות ושעשועים.
יש לה כל כך הרבה להציע.

אז הנה מקבץ תמונות
להתראות בארץ.

הנמל בסוואנה ממנו בוצע יבוא העבדים

עומרי תזהרי מהתנינים

מה תבחרו היום?

כאלה כסאות נוח אני רוצה במרפסת

אין על האוקיאנוס

עננים,לא טורנדו עדיין

לא דובים וכן יער

שלושה ימים בעיר הספיקו לנו על מנת להבין שצריך למלא את מכסת האוויר הנקי, אני כבר רציתי לראות ירוק בעיניים, להרגיש קצת עליות וירידות תחת הרגליים, מבחינתי תיק על הגב עם סנדויצים אותם אוכלים מול נחל או מפל אליו צריך להתאמץ כדי להגיע , זה הרבה יותר מכל ארוחת גורמה.

אז אם כבר מדברים על אוכל הגיע הזמן שנדבר על אוכל אמריקאי.
מישל אובמה:יש לך עוד הרבה מה לעשות פה בנדון וכולי תקווה שגב' טראמפ או בילי החמוד ימשיכו את דרכך בניסיון לשנות את התזונה האמריקאית.

זה לא ייאמן איך לכל דבר מוסיפים פה גבינה, כל דבר ממותק עד אימה וכבר כשיש סלט יהיו בו המון חסה וכמה חתיכות עגבניה.
כן, אני יודעת, ברוב העולם זה כך. מתחילים את הבוקר עם כוס קפה ואיזה טוסט עם חמאה ליד.
מה לעשות שאנו הישראלים אמנם יודעים לדחוף קלוריות אבל לפחות יהיה גיוון בארוחה ויהיו בה ירקות מסוגים שונים.
אז איך מתגברים על הבדל התרבות הזה?

בשביל זה יש Walmart,רשת סופרים בה כל סופר בגודל של קיבוץ .שם הצטיידנו בצידנית גדולה, מחבת, גזייה, כלי אוכל בלתי מתכלים וכמובן ירקות ופירות מכל הסוגים.

אז הנה לפניכם תיאור של סצנה רגילה מארוחת הבוקר הטיפוסית במלון: האורחים הרגילים נכנסים לוקחים כלים חד פעמיים(שזה כשלעצמו קטע הזוי שלא נקלט מבחינתי עד עכשיו, ברוב המלונות שהיינו  משתמשים בכלים חד פעמים:מהסכום ועד הצלחות, הקעריות והכוסות). אל גור היקר, נראה לי שקצת נרדמת בשמירה....
בקיצור, רוב האנשים ייקחו לחם או בייגל לבן, ביצים, בייקון, פנקיק אמריקאי וישתו קפה או מיץ ממותק עד אימה.
ואנחנו? אמנם לא מתנזרים ממה שמוצע, אך שקית ההפתעות יוצאת מהצידנית אל השולחן וממנה קופצים מלפפונים,עגבניות, חסה, אבוקדו, שמן זית ולימון.
עכשיו אפשר לקרוא לזה ארוחת בוקר כהלכתה.
ואותה צידנית ליותה אותה בנאמנות בפיקניקים שערכנו בשמורת הטבע שננדואה, במהלך הנסיעה בת 101 המייל ב skyline , בנהיגה ב blue ridge וכמובן בשמורת הסמוקיס.

עצים, יערות ומים מכל הכיוונים,
טבילה בהמון נחלים
רפטינג אחד מדליק
ובעלי חיים נהדרים (למרות שלא ממש הצלחנו לראות דובים)


אתן לטבע לדבר  דרך התמונות.
זהו, ממחר יורדים לדרום.

ועוד קצת

פתאום נהייה שקט באוטו

אחד הדברים שצריך להבין, לקלוט לאט לאט ובסוף גם להפנים זה שעם שלושה מתבגרים יציאה מהמלון בשעה 07:30 היא מחוץ לטולרנס. 08:00 הם רק מתהפכים לצד השני, 08:30 מקטרים שאני פותחת לרווחה חלון על מנת להכניס קצת אור שמש שיאיר את הפנים הרכות והזכות, ורק ברבע לתשע בערך אחרי שהפתיל שלי מתקצר והווליום של ה"בוקר טוב,חמודים" עולה כמה אוקטבות,מתחילה התנועה לכיוון המקלחת.
מה שאומר, במקרה הטוב אנחנו בעשר בבוקר מתחילים בתנועה.

 מהפוסטים הקודמים נשמע שהכל תמיד אידיליה, אבל כמו במשפחות הכי טובות גם אצלנו יש לפעמים חיכוכים ומריבות.
ולכן בשעה עשר ודקה, אחד משלושת המתבגרים יצעק:"אני לא מאחורה", והשניה תענה לו:"אבל אני הייתי אתמול", והשלישית תוסיף אש למדורה:  "הייתי  שלוש שעות,עשרים דקות ו 35 שניות ואתם הייתם רק שלוש שעות,עשרים דקות ו10 שניות, זה לא הוגן!!!".
אחרי שמצליחים להגיע לפשרה, וסוף סוף הציוד ברכב, ומתחילים לנסוע מגיע הגל הנוסף:"אני מטעינה באוטו", אומרת מתבגרת אחת, והשנייה עונה לה: "אבל לי יש רק 9% בסוללה", והשלישי מוסיף, "תטעינו במלון אני צריך למצלמה", וגם אני פה דואגת לאינטרסים שלי:"קודם כל מטעינים את הטלפון שלי כי ממנו אנחנו מנווטים ואת הi pad כדי שאוכל לכתוב בבלוג".
ההמולה הזו יכולה להמשך עוד כמה מיילים טובים (1 מייל =1.6 קילומטר) עד שתחול רגיעה כלשהי וכמו רוח היא מסוגלת לחזור על עצמה בוריאציות ובטונים שונים כמה פעמים במהלך הנסיעה.
לא משנה כמה נגיד" אולי תפסיקו, אנחנו צריכים להיות מרוכזים", עד שלא מגיעה לפעמים איזו גערה, השקט המבורך לא מגיע.
וכך יצא שעזבנו את לנקסטר, המחוז העיקרי בו יושבים בני האמיש רק בסביבות חמש אחר הצהריים כאשר מאחורינו יום רב פעילות שהחל כרגיל רק בסביבות עשר ולפנינו נסיעה של שעתיים וחצי לאחת מערי הלווין שסביב וושינגטון הבירה.

 ביני ובין גיא יש הסכם לא פורמלי מי נוהג איפה.גיא נוהג בכבישים הצדדיים הנופיים שהם רגועים יותר ולכן נעימים לו ואני אוהבת לשבת לצידו ולגמוע את הנופים והמראות ובתמורה נוהגת בכבישים המהירים והבין מדינתיים. לכן בסביבות שבע אחרי שכולם עוד אכלו משהו ועשינו מנוחת שירותים התחלפנו בנהיגה.
כרגיל, רעש והמולה, קצת ויכוחים ומריבות."חבר'ה עוד שעה וחצי, תנו לאמא לנהוג בשקט"
השמש כבר שקעה והחושך ירד והכביש כבר הפך להיות בן 5 מסלולים עמוסים ברכבים, אופנועים, משאיות ענקיות ויציאות שונות ומרובות מימין ומשמאל כאשר זה התחיל:

ללא כל התרעה ובבת אחת מופע אורקולי של ברקים פילח את השמיים מלווה בסערת גשמים איומה. הגשם ניתך בכל עוזו שלרגעים חשבתי הנה עוד רגע הוא שובר את זגוגית הרכב.התנועה בבת אחת עברה משעטה לזחילה.
אחזתי בהגה כל כך חזק, מבטי לפנים, רואה אולי מטר בודד קדימה ומנסה  לזהות את אורות המכונית שלפניי מקווה שלא עברתי בטעות נתיב ובעוד רגע תמחץ אותנו איזו משאית.
פתאום נהיה שקט באוטו. הקול היחיד שנשמע היה קולו האדיר של המבול מבחוץ וקולו הרגוע של גיא מבפנים מנווט ומעודד :"עוד מספר מיילים, עוד כמה דקות וזהו". לא מריבות,לא ויכוחים, לא טרוניות, שקט אמיתי (כמו בסיפור הבית של יעל).
מייל אחרי מייל, דקה  רודפת דקה. אחרי שלוש שעות נהיגה מהמפחידות שעברתי , הרמתי את בלם היד בשער המלון, העברתי ל parking והורדתי ידיים מההגה כשאנחת רווחה נמלטת מפי: "הגענו חמודים".
השקט הרועם הפך למחיאות כפיים. "כל הכבוד אמא שהבאת אותנו לוושינגטון בשלום!!!"

והפעם בוושינגטון פינת ההמלצות:

1. המלונות בעיר עצמה מאוד יקרים ולכן עדיף למצוא מלון באחת מערי הלווין,שקרוב לרכבת התחתית.
2. אחרי שמבינים את שיטת הכרטוס ברכבת התחתית וקונים כרטיסים נהנים מתחנות יפות, נקיות והכי חשוב ממוזגות (יש לניו יורק מה ללמוד).

3. יש המון מה לראות והמרחקים בין אתר אחד לשני עצומים.קחו סיור באוטובוס קומותיים עם הסברים ואפשרויות לרדת באתרים השונים.זה נוח, מקל על ההתמצאות ומאפשר להחליט מה רוצים לראות יותר לעומק.

באוטובוס קומותיים

4.אל תותרו על סיור בארלינגטון, בית הקברות הצבאי, שם קבורים ראשי האומה האמריקאית ויותר מ מארבע מאות אלף חיילים אמריקאים. החיים קצרים ומקודשים זו התחושה שיצאתי משם.

5. לכו לראות כיצד מייצרים דולרים במכון להדפסת דולרים (800,000$ ביום).לרובינו זו תהיה הפעם היחידה בה נהיה כל כך קרובים למליון דולר.

אם נניח שטרות של 100$ אחד על השני הגובה של ערבה שווה כמעט ל 1,500,000$

אמיתי לגמרי, בתיבה מיליון דולר בשטרות של 10$

6. אל תותרו על מוזיאונים אבל תזכרו שאי אפשר הכל ומשהו כנראה יישאר לפעם הבאה (אצלנו זה יהיה מוזיאון הריגול למשל).



7.ותזכרו שלהיות נשיא ארצות הברית זה ממש מסוכן (ארבעה מהם נרצחו במהלך כהונתם).

הבית הלבן

אחרי שלושה ימים עירוניים לחלוטין הטבע חוזר לקרוא לנו והפעם בגדול.
על כךבפוסט הבא.

אמא, מה קורה כשנופלות פה קטיושות?

"אני חושב שפנסילבניה אפילו יפה יותר מורמונט", אפיק אומר תוך כדי נעיצת מבט מהחלון ובהייה בלתי נגמרת בנוף המשגע.

שדות טבק

"לי זה ממש מזכיר את החיים במושב" אני עונה.הטרקטור ליד הבית, השדות, המשק.

אז נכון שכאן קוראים לזה חווה והכל נמדד באקרים של שטח חקלאי, ונכון שאצלנו מגדלים אבוקדו, וחומוס או כותנה ולא טבק.ובכל זאת חקלאי הוא חקלאי.

תשאלו כל מי שגדל במושב או קיבוץ וזכה לקום מוקדם בבוקר לקטיף או חליבה והוא יאמר לכם שיש משהו בדבריי. זה מזיז לנו את שריר הרגש, דואג להזכיר לנו את החיבור לאדמה.

"כל כך יפה פה, אבל אמא, מה קורה כשנופלות פה קטיושות? כשנופלים עליהם טילים?" שואלות אותי הבנות.
אני נחנקת לרגע.למה ילדים ישראלים צריכים בכלל לעלות על דעתם שאלות כאלו?
גיא, עונה להן :בנות אנחנו בפנסילבניה, מרכז ארצות הברית.פה אין קטיושות.
 ?Simple answer to a simple question

בפנסילבניה ריכוז גבוה של בני האמיש
קבוצה המאמינה בנצרות, בביצוע מעשים טובים ובכך שאנו טובים מיסודנו.
לא תראו בפוסט צילומים שלהם כיוון שהם מתנגדים לכך שיצלמו אותם.

הקהילה הזו מאמינה בכך שהחיים המודרנים אינם תורמים לנו כקהילה ואפילו מזיקים.לכן, הם קבעו מספר כללים מחייבים.למשל בן כת האמיש לא נוהג ברכב, בדרכים תראו עגלות רתומות לסוסים או אופניים ללא פדלים שנראות יותר כמו קורקינט.
 בן כת האמיש מייצר את האנרגיה שלו בעצמו,  בחצר של חוות אמישים תמיד יהיה מיכל גז פרופאן שאיתו מחממים, מבשלים, חיים.
בני כת האמיש לא הולכים לכנסייה.יש להם כנסייה ניידת רתומה לסוס ועגלה והיא זו שמגיעה לאנשים.
בני כת האמיש לומדים כולם בכיתה אחת מגיל 6 עד 14 וזהו. אין תיכון, אין קולג', אין אוניברסיטה.
בני כת האמיש ערבים זה לזה.אם צריך לבנות בית , כווווולם מתגייסים.אם מישהו נפטר כווולם מגיעים.
כולם לבושים ומסורקים בדיוק אותו הדבר.

מסכנים, זו המחשבה הראשונה שעוברת בראש. להישאר תקועים כך מאחור, בלי טכנולוגיה ובלי אביזרים שהופכים את החיים להרבה יותר פשוטים.

מסתבר, שבעשרים שנה האחרונות, הקהילה הזו הכפילה את עצמה ולא רק בגלל הריבוי הטבעי.
קודם כל בשל הזכות לבחור. עם הגיעו של נער לגיל 16 ועד היותו בן 18 הוא עובר לגור במקום שמאפשר לו לחוות את החיים המודרנים בדיוק כפי שאנו חיים אותם ורק לאחר מכן לקבל את ההחלטה הגורלית:להשאר חלק מהקהילה בלב שלם ומלא או לצאת ממנה.

החשיפה לאמישים עוררה בקרב המשפחה שאלות מענינות ודיונים מסקרנים שרק נסיעה ושהייה ממושכת יחד יכולים להביא. למשל ההשוואה לדתיים החרדים,למשל המודרניזצייה, חדירת הטכנולוגיה.
מבחינתי זהו הערך האמיתי של טיול מהסוג הזה.

יצא לי פוסט קצת פילוסופי...

אז לאיזון פנסילבניה הייתה גם מפעל לשוקולד וסדנת טעימות (להתבונן, להריח, לשמוע את צליל שבירת הקוביה, לתת לקובייה להתמוסס על הלשון).

ככה טועמים שוקולד

ופארק רכבות ולונה פארק מהמפחידים שחוויתי. לא מאמינה עד רגע זה שהילדים הצליחו לשכנע אותי לעלות איתם, צרחתי עד לב השמיים, בטוחה שהילדים  נהיו חירשים ממני.

בחלק הזה של הפארק הלב שלי עמד

ומוזיאון יפהפה לזכוכית בדרך לשם (אופס, זכוכית, חשבנו להשאיר את אפיק בחוץ, מסוכן מדי בשבילו).

מוזיאון הזכוכית, משתתפות בסדנאות

אנחנו בדרך לוושינגטון, הסטוריה וממשל מחכים לנו.

17 שנה אחרי......

המעבורת מורמונט לניו יורק אורכת כשעה.

ירדנו ממנה עם הרכב בסביבות השעה 10:30 והיה עלינו לקבל החלטה חשובה: האם נוסעים למפלי הניאגרה ישירות ללא עצירות או שמחפשים מקום נחמד במחצית הדרך, מבלים בו וממשיכים למחרת.

החלטנו לקבל החלטה דמוקרטית תוך התייעצות עם שלושת הילדים. מסתבר שלמפלי הניאגרה יש promotion מעולה כיוון שההחלטה התקבלה פה אחד:דוך למפלים.

מה שאומר:בערך 7 שעות נהיגה נטו. פה עצירה למנוחה,שם עצירה לארוחה וזה הולך להיות לא פשוט.

ייאמר לזכות האמריקאים שיש להם כבישים שאנחנו רק יכולים לקנא. בלי בורות, בלי חורים, בלי מהמורות. יחד עם זאת כשעוברת לידך משאית ענקית ובלתי נגמרת בשעטה אדירה הלב פשוט  צונח לו. ממש פחד אלוהים.

יופי, אז החלטה אחת התקבלה אבל מה לגבי השנייה?

סליחה,איזו עוד החלטה צריך לקבל? מסתבר שיש שתי עיירות בשם niagara falls, אחת בארצות הברית והשנייה בקנדה.באיזה מהן ללון?איזו יותר מתאימה לנו?

אני נכנסת לפורומים,עורכת כמה בדיקות ואומרת לגיא: קנדה.

כי מראה המפלים שם יפה יותר.

כי בדיוק בדיוק ביום הזה  לפני 17 שנה היינו בקנדה לחגוג את ירח הדבש.

מה יכול להיות יותר מתוק וסימבולי מזה?

אז יום נישואין שמח לנו. שנדע להנות ביחד, לבלות בערוץ החיים הטובים, לכבד ולהוקיר , לאהוב, ולהמשיך ללמד את ילדינו מה חשוב בחיים.

בתמונות הבאות אנחנו מאחורי המפלים, ולאחר מכן חוגגים את יום הנישואין במוזיאון מצחיק במיוחד:believe it or not עד השעה 02:00 לפנות בוקר.

יום נישואין שמח

השלישייה המיוחדת והנפלאה שלנו,תוצרת מובחרת.

נרטבים מרסס המפלים

במוזיאון, אליו הגענו אחרי שיט למפלים, מופע זיקוקים וארוחת ערב  מפנקת

הבכור הוא הגדול

להרגיש בת מלך ליום אחד

מפלי הניאגרה: here we come

מטביעים את הפרצופים שלנו

סירופ מייפל, סוכריות מייפל, עוגיות מייפל , חמאת מייפל. מיץ מייפל אמרנו?

נפרדים מניו המפשיר ובדרך לורמונט.

לא סתם צובעים קירות בבתי חולים בירוק. יש משהו כל כך מרגיע בצבע הזה, שנוסך בך שלווה ומרחיב את הלב.
כזו היא ורמונט. אפילו משמעות השם באה משתי מילים צרפתיות: "ההר הירוק ~ ver mont ".
כשאני מנסה להעביר לקוראים את התחושה שבמדינה הזו דמיינו את עצמכם ביום שישי אחר הצהריים, ריח נהדר של אוכל מצוין בבית, הכל נקי וללא רבב, הספקתם לשחות בבריכה, לנוח שנת צהריים אפופת חלומות נעימים ואתם עם ערימת עיתוני השבת וכוס תה עם נענע ולואיזה מהבילה.

צרפו לפסטרוליה המתוארת  חוות ציוריות , שפע של פרות ותקבלו גלידות מעולות, וחקלאים שישמחו לארח אתכם.

יש לי גלידה הכי טובה

אנחנו בחרנו לפגוש את ורמונט דרך מבוך התירס הגדול. תשאלו מה ה big deal? הרי יש לנו תירס גם בארץ, תוך חצי שעה מקסימום אנחנו בחוץ.
התחלקנו לשתי קבוצות: עומרי, גיא ואני בראשונה ואפיק וערבה בשנייה. גיא הכריז: הראשון שיוצא מהמבוך זוכה ב 10 דולר.
אמנם אני מכירה את הגברים במשפחה שלי אך את יצר התחרות שחוויתי, בו טרם נתקלתי.
בינות לשיחי תירס שגובהם מעל שני מטרים, בעלייה, בירידה, על הגשרים ובתעלות ניסינו למצוא את הדרך החוצה בריצת אמוק מטורפת ובשאגות הטעייה.
הראשונה שהתייאשה אחרי שעתיים תמימות הייתה ערבה, ואני ש"לא רציתי שתצא ביציאות החירום לבד",  ליוויתי אותה החוצה. שעה נוספת אחר כך גם גיא הופיע ביציאת החירום, גם הוא לא מצא את היציאה מהמבוך הגדול. נותרו היפים והאמיצים,אפיק ועומרי. שעה נוספת עוברת ואנו כבר ממתינים להם ביציאה ליד פעמון ההצלחה. 4 פעמים לפחות הם עברו לידו ובכל פעם נתקלו בדלת סגורה. איך לעזאזל יוצאים מהמבוך הזה????
בשלב מסוים הפולניות שלי גברה, הפחד שיתייבשו עלה ודרשתי משניהם לצאת מיציאת החירום.
את האכזבה על פניו של אפיק אזכור עוד הרבה זמן. לא נורא ילד, הנה סיבה מספיק טובה לחזור לורמונט ולהצליח לצאת מה big maze.

מתחרים במבוך,איפה היציאה?

מזל שהחווה של רות וגלן , מגדלי מייפל , השאירה טעם מתוק ונעים ליום הזה.
רות, הייתה במטבח ואני, ישר נכנסתי לטעום מהריבות, הרטבים והמרקחות שהכינה . גלן בעלה החביב סיפר לנו על ההסטוריה המשפחתית, על החווה, על הגידול . ואוו, אחרי שטועמים מייפל אמיתי, מעצים בני 200 שנה, מבינים ומעריכים אוכל איכותי וטוב. הזוג המקסים הזה מכין סירופ מייפל, משקה מייפל, חמאת מייפל, עוגיות מייפל, סוכריות מייפל ובטח שכחתי עוד כמה מוצרים.

כל המתוק הזה הפעיל לנו את בלוטות הרעב ולכן שלח אותנו גלן לאגם הקרוב, שם במהלך כל הקייץ יושבת המשאית של ה"סמבלים", בני ה 60 בערך, זוג נחמד שדואג להאכיל את כל הקהילה בערמות ענקיות של fish & chips. מה אומר לכם? אחת הארוחות הטעימות שאכלנו.

חזרנו עייפים ומרוצים למלון. מחר יום חדש,טיול אופניים של 10 מייל (16 קילומטרים) בנוף מרהיב בעיירה ברלינגטון שלחוף  אגם שמפליין (עומרי ואני הסכמנו שזה לא אגם זה ממש ים).

מקבלים הסבר על גידול המייפל

ערבה וגלן משוחחים באנגלית שוטפת

המשאית של הזוג סמבל

לקנא,כאן יושבת המשאית.

באופניים מסביב לברלינגטון

ראינו כיסא על המים מלמעלה,מי יושב בכיסא?

זהו ורמונט, בוקר חדש הגיע, ואנו במעבורת שמחזירה אותנו  למדינת ניו יורק.על כך בפוסט הבא.