החלו(ן)ם ושיברו

יום שלישי אחר הצהריים ואני חוזרת הביתה לאחר מסיבת פרידה בעבודה, מרוגשת ומלאת אנרגיות.
הסלון הקטנטן שלנו כבר עם 2 מזוודות מוכנות, תיקי גב עליהם. על השולחן במטבח כל הדברים  שצריך להכניס לתיקים הקטנים ורשימה של מה שנשאר עוד להשלים.
משתרעת על הספה במנוחה טוטאלית.
ערבה מבקשת מגיא ללכת איתה לבריכה והם יוצאים בסביבות רבע לשש.
כמה דקות אחר כך טלפון מאתי, חברה טובה שלי: " איילה בואי עכשיו למטה אנחנו נוסעות לבית חולים"
מה? מה היא רוצה ממני , על מה היא מדברת?
"אתי, רצית שאסע איתך ביום רביעי לרמב"ם, היום יום שלישי", אני עונה לה.
"איילה בואי עכשיו, אפיק עם יוגי באמבולנס, את באה איתי לבית חולים צפת".
טרקתי את הטלפון, תפסתי טלפון נייד וארנק שלי וצעקתי לעומרי- "רוצי לאבא תעדכני אותו".
נכנסת לאוטו של אתי. היא מסתכלת עליי, ידיה מגואלות בדם. "נוסעים למיון, תראי את אפיק שם- יוגי איתו".
"אתי, מה קורה, מה קרה? על מה את מדברת? אפיק לא דיבר איתי מהצהריים"
"הוא נפצע בידיים", עונה לי אתי, "ומה איתו? איך הוא?" אני שואלת תוך ניסיונות לחייג לנייד שלו.
אתי מיישירה מבט לכביש. תבינו, החברה הזו שלי יכולה לעשות עשרה דברים בבת אחת. אם היא מיישירה מבט לכביש משהו לא בסדר.
מנסה להתקשר ליוגי, שהוא חובש מתנדב במד"א ובמקרה גם בעלה של אתי. הוא עונה לי: "אני באמבולנס, אפיק נחתך מחלון של דלת זכוכית שהתרסקה, תבואו לחדר טראומה"
הלב שלי דופק 5000 פעימות בדקה. אלוהים עוד יומיים הטיסה. מה קורה? למה הם מתכוונים?
אני שואלת את אתי- "מה זה הדם הזה על הידיים שלך?"
היא עונה: "החברים שלו, צלצלו להזמין מד"א ובינתיים חבשו אותו חסמו את זרימת הדם.זה לא נראה טוב, שלוליות הדם לא קטנות."
בריצה לחדר הטראומה , רואה את אפיק עם מסיכת חמצן, כפות הרגליים ועד לגובה הברך מגואלות בדם ועל שתי אמות הידיים תחבושות לחץ- מה לעזאזל קרה כאן?
הרופאים מתלחשים ולאחר מספר דקות פונים אלינו ומציעים להמשיך עם האמבולנס לרמב"ם- אם העורק נפגע ונקרעו עצבים, עדיף שיטפלו בכם מומחים שיש להם שם.
יוגי ואתי נפרדים מאיתנו.
אני עולה על האמבולנס עם אפיק, מתפללת שהדרך תעבור כבר ומהר. אפיק במין נים לא נים:"אמא אני מצטער, כל השבוע כל כך נזהרתי לפני הטיסה ודווקא עכשיו אני דופק את הטיסה הזו ".
אני מלטפת את ראשו: "לא נורא חמוד, בוא נראה מה יהיה, אתי אמרה לי שאם צריך תצייד אותי בערכה להוצאת תפרים"
הדרך עוברת. גם עם האמבולנס נראה לי שאנחנו בקושי זזים.

בית חולים רמב"ם- חדר מיון ואחר כך כרורגית כף יד וכלי דם -36 השעות הראשונות שם עוברות עליי במין ריחוף לא ברור. אני אמנם ערה לחלוטין כל הזמן הזה אבל המחשבות שעוברות מטורפות. אחרי הניתוח הראשון אנחנו נרגעים לגבי יד ימין- שם החתכים לא עמוקים. יד שמאל מחכה לניתוח שני על מנת לברר בדיוק מה נחתך:עורק, גיד או עצב.
ההמתנה מורטת עצבים.
גיא ואני מחכים ליציאתו של הרופא מהניתוח.משבחים את החברים של אפיק על קור הרוח והנחישות. החבר'ה פשוט הצילו אותו כשהתקשרו למד"א, ובינתיים הורידו חולצות וחסמו איתן את הדם שזרם.

הרופא יוצא לאחר חצי שעה: "ההורים של אפיק?"- אנחנו קמים במהירות. "אז ככה: תפרנו את הגיד הקרוע, וגם חלק מהעורק. העצבים לא נפגעו. היד מגובסת. ביקורת אצלנו עוד שבועיים והורדה של הגבס עוד 4 שבועות".

אפיק מתעורר בחדר ההתאוששות- הילד שלנו חזר אלינו. חבול, כואב, מנותח אבל איתנו.

להתראות שרה מסיאטל- בסיבוב הזה כבר לא נכיר אותך.
להתראות לטיסה ביום שישי- זה כבר לא יקרה
להתראות רכב נחמד- דודג' 7 מקומות
להתראות ארצות הברית?????

המשך יבוא.
למדנו שכל תוכנית היא בסיס לשינויים
כמו שגיא אומר דלת נסגרת ודלת נפתחת (גם כשהיא מזכוכית)